רש"י על חולין קל״ג א:ט׳

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על חולין קל״ג ע״א:ח׳ רש"י על חולין קל״ג ע״א:י׳ »

1 חולין פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי כָּהֲנָא דְּאִית לֵיהּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן בְּשִׁבָבוּתֵיהּ, וּדְחִיקָא לֵיהּ מִילְּתָא – לִיזַכֵּי לֵיהּ מַתְּנָתָא, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אָתֵי לִידֵיהּ, בְּמַכָּרֵי כְּהוּנָּה וּלְוִיָּה.

2 חולין פתח ↗

3 מחצית השקל על אורח חיים פתח ↗

פ' הזרוע דף קל"ג ע"א והיינו לפי' התוס' שם אבל באמת גם לפירש"י שם מוכח כן:

3 מעשי למלך על משנה תורה, הלכות איסורי המזבח פתח ↗

א' מ"ע להיות כל הקרבנות תמימין וכו'. הנה הרא"ה בספר החינוך כתב שורש המצוה נגלה עם מה שהקדמנו למעלה בענין הקרבנות ע"ד הפשט שהן לעורר ולכוין מחשבת בני איש אל הקב"ה כי האדם מתפעל בכח מעשיו ע"כ ראוי עכ"פ להיות הקרבן בלי מום כי מחשבת בני אדם לא ינוחו ולא יתפשטו במין הפחות כמו בחשוב כי הלבבות יתעוררו בחשוב ובשלם במינו יותר וזה דבר ידוע לכל מבין, ולי נראה טעם אחר לפי מה שכתב באבודרהם ה' ברכות דאין מברכין על מ"ע דנתינת שקלים יען כי לד' הארץ ומלאה ומבי גזא דרחמנא הוא נותן ולא מדידי' א"כ כל קרבן שמביאין להקריב הנה מגזא דרחמנא מביאין וכמו שהארכנו בפ"א מה' ביהב"ח לכן החיוב שיהא הקרבן תמים ומובחר דהוא חלקו של הקב"ה ולא לבחור לחלקו של הקב"ה מה שאינו תמים רק הגרועה והפחות. ובהא ניחא לי הא דאיתא בתמורה דף ז' ובפסחים בספ"ב דהמקדיש תמימים לבדה"ב עובר בעשה דכ' נדבה תעשה ואין אתה עושה תמימים נדבה לבדה"ב והפודה אין פודה אלא למזבח וא"י מידי מזבח לעולם ורבינו בפ"ה מערכין יליף לה מקרא דכ' ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לד' כל אשר יתן ממנה לד' יהי' קודש כלומר כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב ומבואר שם במשל"מ דזה דאורייתא ודבר זה לכאורה צריך טעמא דתורה תטיל חיוב על האדם להביא קרבן אף שאין דעתו כלל לקרבן דסתם הקדש לבדה"ב כדאיתא בתמורה דף ל"א ושקלים פ"ד ה"ז אמנם לדברינו נכון דהנה בתמורה דף כ"ה אמרו כללא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מעתה בהמה תמימה אשר יבחור האדם להביאה נדבה הנה מברר חלקו של הקב"ה ורצונו שיהא למזבח משום דאי מביאה למזבח מקיים בזה מ"ע שנותן לחלקו של מזבח מה שראוי לו א"כ לדברי הרב הוא עומד למזבח נדבה לד' א"כ זהו דנדבה לבדה"ב הוה דברי התלמיד ואין דברי התלמיד במקום הרב כלום וא"כ הי' מן הדין שנאמר דמה שעשה אין עשוי ויהיה קרב למזבח זה ילפינן מקרא דאף שעבר ועשה מה שעשה עשוי אבל אחר הפדיון שפיר קרב למזבח ולפי"ז הא דאמרינן דמקדיש תמימין לבדה"ב עובר בעשה ואף שעבר בעשה מה שעשה עשוי אין הכונה דעבר בעשה דהקדיש תמימין לבדה"ב ולא הניחה חולין דזה לא מסתבר דיהא עובר בעשה דאם אין דעתו להקריב קרבן גם לבדה"ב לא יתננה רק ישאר חולין אלא הא דאמרינן דעבר אעשה היינו מאחר שבורר זה לחלקו של גבוה הוה לי' לאקדושי למזבח דמקדיש תמימין למזבח מקיים עשה א"כ זה המקדישו לבדה"ב ואין מקדישו למזבח שפיר עובר בעשה. אולם קשיא לי בהא דיליף מדכ' נדבה תעשה אותו אותו אתה עושה נדבה ואי אתה עושה תמימים נדבה לבה"ב מהיכן למדו זה דהא קרא מתפרש יפה בלי שום דרשא דהנה ברמב"ן על האי קרא דנדבה תעשה אותו כתב וז"ל והוצרכו חכמים לאמר כך כי לא יתכן בשום פנים שיהי' המומים כולם הגרב והילפת אסורין בכל קרבן בין בנדר בין בנדבה ויהי' השרוע והקלוט אסורין במקצתן ומותרין במקצתן ולא ימצא ככה בתורה במומי המקריבים ובטומאה לחלק בקרבנות ולכך אמרו תעשה אותו איננו כמו תקריב אותו וכו' ומסיים וז"ל וכללו רבותינו עוד בכלל נדבה תעשה אותו שהוא יעשה לנדבה לכל אשר ירצה אבל לא התמימים שהמקדיש אותן לבדק הבית עובר בעשה יעוש"ה. ולפי"ז קשה לי דהנה בתמורה דף ו' אמר ר"ל שמא לא שנינו אלא בתם שנעשה בע"מ דאי בעל מום מעיקרא דיקלא בעלמא וכ' התוס' דה"פ לא שנו דעובר אבל תקטירו ואבל תזרוקו אלא כשהקדיש תם ונעשה בע"מ דכיון דחלה עליו קדושת מזבח קודם שהומם אסיק אדעתי' דחזו להקרבה אבל בע"מ מעיקרא קודם קדושה דיקלא בעלמא הוא דלא מסיק אדעתא דחזו להקרבה ולא לקי ומסיק דלקו משום דזילא למילתא דשבק תמים ואקדיש בע"מ. והנה אי נפרש כדר"ל אתי קרא כפשטי' ואיש כי יקריב וכו' תמים יהי' לרצון כל מום לא יהי' בו עורת וכו' לא תקריבו אלא וכו' והנה זה בתם ונעשה בע"מ איכא לאו דלא תקריבו וע"ז אמר אח"כ ושור ושה שרוע וקלוט דזה הוה בע"מ מעיקרא לכן ליכא בזה לאו דלא תקריבו אלא נדבה תעשה אותו וכיון דל"ה אלא נדבה ליכא בזה איסור לאו כשמקריבו למזבח דדיקלא בעלמא הוא ולכן כתיב אותו ללמוד דוקא בע"מ אלו דשרוע וקלוט אינו עובר כשמקדיש אותו למזבח דדיקלא בעלמא הוא אבל שאר בע"מ אף דהם רק קדבדה"ב עובר עליו וכמו שכ' המשל"מ בה' ג' דלא ככ"מ ולכן כתיב תעשה ולא כתיב תקריב דהא רק לכן שרי למזבח יען דל"ה הקרבה כלל ול"ה רק עשי' בעלמא לכן אין עובר ואף דגמ' הדר מיני' ומסיק דלקי דעכ"פ זילא מילתא היינו משום דסבירא להו ג"כ כהאי ברייתא דתמורה שם ע"ב דיליף מנדבה תעשה אותו דאין אתה עושה תמימין נדבה אבל הא גופי' קשיא מנ"ל דהא האי נדבה תעשה אותו צריכה שפיר לדרוש אותה אתה עושה נדבה למזבח ואין לוקה אבל תקריבו אבל תם ונעשה בע"מ עובר בלאו דאף אי הוה נדבה לבדה"ב כשמקריבו למזבה לוקה כנ"ל וצ"ע. ועימ"ש בפח"י מה' מעה"ק. אח"ז ראיתי בירושלמי פ"ד דשקלים ה"ד פריך לה נמי והכי איתא התם רב חינא בשם רב אבהו בשם ר"יו קדשי בדה"ב שפודאן תמימים יצאו לחולין מתניתן אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן וכו' ר"ח בשם ר' יוסה קדשי בדה"ב שפדאן תמימין יצאו לחולין, אן תימר לא יצאו לחולין האיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב וכ' בפני משה דמכריח כן דאם תאמר שלא יצאו לחולין אלא כשנפדים הן מקריבין אותן למזבח, קשי' האיך קדשי מזבח חלין הן על קדשים שהוקדשו בתחילה לבדה"ב ולא הי' הקדישן אלא לדמים בלבד ליידה מילה לגיזה ולעבודה וכ' בפ"מ דאל תתמה על קדשי בדה"ב שנפדו דלעולם לא יצאו לחולין ואם תקשי' דלהקרבה למזבח לא חזי משום דלא הוקדשו לכך מ"מ לענין גיזה ועבודה אסורין וכ' במראה הפנים ע"ז אבל בבבלי סוף תמורה מסיק המקדיש תמימים לבדה"ב אינן נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם וא"כ צריך תלמוד לגמ' בבלי דיקשה קו' הירושלמי דהאיך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב וה"נ דתיקשו הא כיון דלא הקדישו למזבח האיך נרכיב עליו קדושת מזבח. וכן קשה לי דבירושלמי ספ"ה דשקלים איתא תני קדשי מזבח מוציאין את הראוי להם מקדשי בדה"ב ואין קדשי בדה"ב מוציאין את הראוי להם מקדשי מזבח והא תנינן כלי שמצאו בו צורך לבדה"ב מניחין אותו א"ר חזקי' כינוי מתניתין ללשכת בדה"ב וכ' בק"ע לפרש כגון אם הקדיש בהמה או אבנים למזבח נוטלין אותן למזבח אבל הקדיש בהמה בע"מ או אבנים למזבח אין מוציאן לבדה"ב אלא ימכרו ודמיהן נופלים לבדה"ב וע"ז פריך מכלי שמצאו בו צורך בדה"ב מניחין אותו הא ראוי למזבח מוכרין אותו שמעינן דקדשי בדה"ב אעפ"י שראוין למזבח אין מוציאן מקדשי בדה"ב ומשני כן הוא משנתנו כלי שמצאו בו צורך היינו לצורך המזבח או לבדק הבית ללשכת בדה"ב מניחין אותו ומשם נוטלין אותו למה שצריכין אותו. וקשיא לי ממש"כ רבינו בפ"א מבהב"ח ה"כ אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש וכו' אבנים וקורות שחצבן מתחלה לביה"כ אין בונין להר הבית וא"כ כלים שהקדישו לבדה"ב הא אין ראוין כלל למזבח אך הנה בפ"מ ובמראה הפנים כ' פירוש אחר ולדבריו יש חילוק דכלי אין משנין מבדה"ב למזבח אבל דמים שהקדישו לבדה"ב מוציאין מבדה"ב לקדושת מזבח ולפי פירושו א"ש. ב' אך הנה איתא בערכין דף כ"ו ובגיטין דף מ"ח כהא"ג מניין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יצאתה זו שראוי' להיות שדה אחוזה דברי ר"י ור"ש ר"מ אומר מניין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה מניין שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יצאתה זו שהוא שדה אחוזה הרי דגם בזה מצד המקדיש לא היתה עליו רק כהקדיש שדה מקנתו ותורה נתנה עליו קדושת שדה אחוזה דאינה נפדית לבעלים רק יוצאת לכהנים ביובל אך להא יש ליישב דבב"ב דף ק"ל איתא דס"ל לריב"ב אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ומבואר שם דף קכ"ט דאם אמר נכסי לך ואחריך לפלוני אם אחריך ראוי ליורשו קנה שני א"כ כיון דבנו ראוי ליורשו הוה כאלו אמר בשעת שהקדישו ואחריך לשדה אחוזה דהא המקדיש ראוי לירש וראוי להיות שדה אחוזה לכן קנה הקדש בתורת שדה אחוזה אמנם בהך דמקדיש תמימים לבדה"ב ל"ש זה לומר דהוה כאלו אמר ואחריך לקדושת מזבח דהיכא דאין שייך ראוי ליורשו אדרבא אחריך מגרע גרע, כדאיתא התם דף קל"ו איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב אמר ר"י לא קנה לוקח ריש לקיש אמר קנה לוקח ר"י אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנהג"ד ור"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והא איפלגו בה חדא זימנא דאיתמר המוכר שדהו לפירות ר"י אמר מביא וקורא ור"ל אמר מביא ואינו קורא אמר לך ר"י אע"ג דבעלמא קנין פירות כקנהג"ד הכא איצטריך ס"ד אמינא אבא לגבי' ברי' אחולי אחיל קמ"ל ר"ל אמר אע"ג דבעלמא קנין פירות לאו כקנהג"ד הכא איצטריך סד"א כל לגבי נפשי' אפילו לגביה בריה נפשי' עדיפה ליה קמ"ל והקשה הרשב"ם דאמאי לא קעביד צריכותא לאידך גיסא דאי איתמר בהא קאמר ר"י דקני' פירות כקנהג"ד משום דכל לגבי נפשי' אפילו במקום ברי' נפשי' עדיפא לי' וכיון דעכב לעצמו פירות שייר בקנין הגוף לעצמו אבל לגבי מוכר שדהו לפירות מודי ר"י לר"ל דקנין פירות שמקנה לאחרים לאו כקהג"ד דבכל דוכתא נפשי' עדיפא לי' ולר"ל נמי אי איתמר בהא קאמר ר"ל משום דאבא לגבי ברי' אחולי אחיל אבל לגבי מוכר שדהו לפירות אימא מודו לי' לר"י דקנין פירות כקהג"ד קמל"ן ולי נראה לישב דהנה בגיטין פליגי ר"י ור"ל דר"י יליף דקנ"פ כקנהג"ד ור"ל יליף דקנ"פ בעלמא לאו כקנהג"ד והנה האחרונים כתבו לפרש דפליגי בסברא דר"י מסברא פשיטא לי' דקנ"פ לאו כקנהג"ד וגלי קרא דכקנהג"ד וילפינן דבעלמא כקנהג"ד ור"ל ס"ל מסברא קנין פירות כקנהג"ד וגלי קרא כאן בעלמא לאו כקהג"ד ולי נראה לישב דשפיר י"ל דר"י ס"ל דבעלמא מסברא קנ"פ כקנהג"ד רק הא דיליף מולביתך היינו לומר אפילו בכהא"ג דבעל מכחה דאשה בא כמש"כ תוס' יבמות דף ל"ו אפ"ה קנ"פ כקהג"ד ולר"ל מסברא לאו כקנהג"ד רק דהוה אמינא היכי דשמעינן דנחית אדעתי' דארעא קנ"פ כקנהג"ד כמו מוכר בזמן שיובל נוהג וא"כ גלי קרא דבעלמא אפילו בכהא"ג דנחית אדעתא דארעא דהא הבעל נחית גם כן לפעמים אדעתא דארעא דאשה נותנת לו כח בגוף דארעא לפי"ז מיושב קו' רשב"ם דל"ש לעשות צריכותא להיפך דאי איתמר בהא קאמר ר"י אבל בעלמא לאו כקנהג"ד דבוודאי אי מסברא ס"ל דלאו כקנהג"ד צריך לעשות צריכותא להיפך כקו' הרמב"ן דהו"א בהא ס"ל כקהג"ד אבל בעלמא מודה ר"י דקנין פירות לאו כקנהג"ד ולר"ל להיפך דהו"א בעלמא מודה דכקנהג"ד כסברא חצונה אבל לפמש"כ דלר"י מסברא כקנהג"ד א"כ צריך לעשות הצריכותא ג"כ בכהא"ג אע"ג דבעלמא דהיינו מסברא כקנהג"ד הכא סד"א נגד הסברא יען דאבא לגבי ברי' אחילא אחיל ור"ל אמר אע"ג דבעלמא קנ"פ לאו כקנהג"ד דהיינו כסברא חצונה לא כקנהג"ד הכא הו"א דלגבי נפשי' עדיפא לי' והנה אחר כך פריך איתבא ר"י לר"ל אחריך לפלוני אם מת שני יחזרו ליורשי ראשון ואם איתא ליורשי נותן מבעי לי' ומשני אחריך שאני ופריך והתני' יחזרו ליורשי נותן תנאי הוא ופירש"י לר"ל כ"ע לאו כקנהג"ד ואחריך שאני ולר"י פליגי אי כקנהג"ד אי לא. והוא תמוה כיון דלר"ש דקנ"פ לאו כקנהג"ד עכ"פ באחריך מודה א"כ מנ"ל לריו"ח דלרשב"ג כקנהג"ד דילמא משום אחריך שאני א"ו ליכא לס"ד דסובר כקנהג"ד בפרט אי מסברא ס"ל לריו"ח דכקהג"ד רק דגלי קרא א"כ בודאי מסתברא לומר דבאחריך מודין כדי דנשאר אסברא חיצונה דלאו כקנהג"ד אבל לפי מש"כ ניחא דבודאי לר"ל דס"ל מסברא לאו כקנהג"ד מוקי תנאי דבאחריך מודה כדי שנשאר אסברא חיצונה דלאו כקהג"ד ולריו"ח דמסברא כקנהג"ד א"כ א"צ כלל לומר משום אחריך רק דנשאר אסברא חיצונה דקנהג"ד ודו"ק. ובהא ניחא הא דאיתא עוד שם דרש ר"נ בר"ח אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג מתקיף לה רנב"י ע"כ לא פליגי רבי ורשב"ג אלא אי קנ"פ כקנהג"ד אלא הכא אי מיפק לא נפיק למאי יהבי' נהלי' אלא מיפק כ"ע לא פליגי דנפק מכרה או אכלה באנו למחלוקת רבי ורשב"ג והוא תמוה מנ"ל דפליגי אי כקנהג"ד דלמא פליגי באחריך ורשב"ם רצה לפרש דבאמת משום אחריך ס"ל כקנהג"ד. אבל לשון הגמ' לא משמע כן ועוד מאי ס"ד דרנב"ח דס"ל דא"י בו א"כ למאי יהבי' נהלי'. ונראה לפרש כך דהנה דעת הר"נ בנדרים דקנה"ג שאין לעולמות הי' רק קנ"פ והביא ראי' מהא דחוזר ביובל והנה בקצה"ח סי' רמ"א כתב דרק באישות אמרינן לאו כקנהג"ד אבל בממון קנין הגוף לזמן כקנהג"ד ומקרי לכם ויוצא באתרוג והיינו טעמא דמתנה ע"מ להחזיר יוצא בו ונתיבות השיג דהא הר"ן מייתא ראי' מזמן שיובל נוהג הרי דגם בממון אמרינן דלאו כקנהג"ד: אמנם לדעת הקצה"ח י"ל דס"ל באמת דבזמן שאין נוהג אין לו אלא קנין פירות דאין רשאי לחפור בו בורות כמש"כ הרמב"ם פכ"א כידוע אמנם לדעת הר"ן נראה דמייתי מדרב יוסף דס"ל גם באחין שחלקו לאו כקהג"ד והא באחין שחלקו פשיטא דיכול לחפור א"כ הנה רק כק"פ יען שאין כקה"ג דס"ל לר' יוסף לא מקרי לכם כמו דלא יכול לקראת האדמה אשר נתת לי לפי"ז יש לומר דבהא פליגי רנב"ח ס"ל דלא מקרי לכם למ"ד קנה"ג שאין עולמית לאו כקנהג"ד ולא מיקרי לכם וא"כ אף דבודאי יהבי לי' כדי דליפוק ונתן לו נמי קנה"ג אבל כיון שאין לעולמית דהא אמר אחריך לפלוני אינו יוצא בו דלא מיקרי לכם ולכן מפרש דפליגי אי קנ"פ כקהג"ד ולא באחריך דס"ל לרנב"ח דמקרי כקנ"פ קנהג"ד א"כ לא איצטריך לאוקמא דבאחריך פליגי אלא כיון דמקרי כקנהג"ד בקנ"פ שאין לעולמית ואוקמינן דפליגי בק"פ כקה"ג ולא מוכרחין לאוקמא דפליגי באחריך ורנב"י הקשה ע"כ לא פליגי אלא בקנהג"ד דהיינו דהוא כטעמא דר"ח דס"ל דפליגי אלא בקנהג"ד דהיינו שאין לעולמית אי הוה כקה"ג אבל לענין מיפק פשיטא דיצא דלמאי נתן לו א"כ בנתן לו קנה"ג אף שאין לעולמית קרינן בי' לכם שפיר יוצא בו רק דהיכא שמכרה פליגי דהיינו באחריך אבל קה"ג שאין לעולמית שפיר ס"ל קנה"ג קרי' בי' לכם ועי"ז בשמ"ק שנדחק לפרש במאי סברא פליגו רנב"ח עם רנב"י לענין לצאת בי' ולפמש"כ הנה נכון הדבר ובהא ניחא לי מה שהקשה תוס' בגיטין לרי"ו דס"ל דמחזירין זל"ז ביובל תו לא משכחת שדה אחוזה דכולהו הוה שדה מקנה לא תתחלק לכהנים וגם יפדוה בשויה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף לפמ"ש ניחא כיון דגם זה המקדיש הא הוה ראוי לירש עם אחיו א"כ הוה כח ההקדש בשדה אחוזה הבאה מכחו כאלו אמר לו אביו ואחריך לפלוני הראוי לירש דקנה א"כ כיון דגם הוא יורש עם אחיו הרי הוא ראוי לירש נעשית שפיר שדה אחוזה ואפשר לומר דזה באמת כונת התו' שתי' כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בי' שדה אחוזה ולכאורה מאי סברא איכא בהא אבל לפמש"כ א"ש דלגבי כל אחד אנו דנין כאלו אמר אביו ואחריך לפלוני שראוי ליורשו דקנה שני וא"כ כח הקדיש שבא מכחו נעשה שפיר כדין הקדיש שדה אחוזה וא"ש. וניחא בזה גם דברי רבינו דס"ל אחים שחלקו לקוחות הם וס"ל דקנ"פ לאו כקנהג"ד וקשיא לדבריו דלא משכחת דמייתא ביכורים די"ל דקשיא לי קו' התוס' שם דרבא ס"ל דקנ"פ לאו כקנהג"ד וס"ל דלקוחות הן ולישב נראה דלפמש"כ א"ש דרק רב יוסף הוה ס"ל דלא יכול לקרות האדמה אשר נתת לי דלא קרינן בקנ"פ שאין לעולמית דמיקרי לכם וכדס"ל רנב"ח אבל לרבא י"ל דס"ל כדקיימ"ל דבאתרוג לכו"ע יצא דמקרי לכם אף שאין לעולמית א"כ ה"ה קרינן בי' האדמה אשר נתת לי א"כ גם לרבינו דס"ל דשפיר קרינן בי' האדמה אשר נתת לי אף שאין קנין לעולמית. והנה בהא דאיתא בגיטין דף מ"ח דאמר רב יוסף אי לאו דאמר רי"ו דקנין פירות כקנין הגוף דמי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דסבירא לי' אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ולא משכחת דמייתיא ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בין נון ורק כיון דסבירא לי' כקנהג"ד שפיר מייתא ביכורים ואיתא שם בשמעתין דמדמי כל קנין פירות למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג. הנה לכאורה קשה איך מדמה זה למוכר שדהו בזמן שיובל נוהג לפמש"כ הירושלמי הביאו המשל"מ סוף ה' שמיטה דאין יכול לחפור בו בורות שיחין ומערות משום דבעינן ושב אל אחוזתו ובוודאי אחין שחלקו יכולין לחפור דע"ד זה חלקו שיהא יוכל כל אחד לעשות בו כרצונו א"כ שפיר יוכל להביא ביכורים דכהא"ג קנ"פ כקנהג"ד לכן שפיר מביאין וקוראין ועמש"כ הפנ"י דהא דמחזירין זל"ז הוא רק למצוה אבל החלוקה אינה בטילה לכן שפיר כקנהג"ד אבל לדעתי אי מהא לא איריא דהא מן הדין שמחזירין רק הא דאין החלוקה בטלה הוא רק דמספק מעמידין כל אחד בחלקו א"כ עדיין ל"ה אלא קנ"פ אולם לפי דרכי שפיר יש לחלק דנהי דמספק הוא דאין החלוקה בטלה עכ"פ בוודאי רשאין לחפור בו ועד"ז נתחלקו שיוכל כ"א לעשות בשלו א"כ יש לו קנה"ג ומביא וקורא אך יש לומר דהנה מבואר בשמעתין דב"ק דף פ"ח דאף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד אפ"ה אין יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה וכ' תוס' משום דאין כח לשחרר קנה"ג של אשה א"כ מוכח אף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד אבל קנין הגוף שנשאר למוכר לא בטל וביאר בא"מ סי' י"ח גם קנין איסור ל"ב לפי"ז י"ל כיון דלירושלמי אסור לחפור בו בורות משום דבעינן ושב אל משפחתו ואין רשאי למכרו לחפור בו בורות משום לא תמכר לצמיתות א"כ אף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד אין הקנ"פ שיש לו יוכל לבטל קנה"ג דאחרינא שלא יקוים בו ושב אל משפחתו כמו שהי' א"כ לפי"ז ניחא נהי דבוודאי אחין שחלקו אדעתא דהכי חלקו שיהא כל אחד יכול לחפור בו אפ"ה קנין גוף של חבירו לא בטיל ונפ"מ דל"ש לקרוא מפרי האדמה אשר נתת לי דכיון דחלק חבירו לא בטיל ל"ה אשר נתת לי מיוחד לו כמו דאמרינן שם דאפי' לאיש ולאשה א"י בשן ועין משום דבעינן כספו המיוחד לו ומדמה שם לענין מכירה דא"י למכור בנכסי מלוג אפי' שניהם יחד דגם במכירה בעינן נכסים המיוחדים לו וא"כ ה"נ כיון דע"כ חלק קנין הגוף לא בטל שוב ל"ש מפרי האדמה אשר נתת לי דאין מיוחד לו לבדו ולכן שפיר מדמה רב יוסף דאי לאו דאמר רי"ו דקנ"פ כקנהג"ד ובטל כח קנין הגוף לגמרי כמש"כ הרשב"ם ב"ב דף נ' לא יוכל להביא בכורים אף אחים שחלקו דכיון דק"ג דידהו ל"ב ול"ה נכסים מיוחד לו לבדו לא יוכל להביא ביכורים ולקרות אשר נתת לי שמשמעותיו לו לבדו ואמנם כבר כתב הב"ש סי' צ' דאנן קיימ"ל כתירוץ קמא ב"ב דף נ' דלא בעינן במכירה שיהא נכסים מיוחדים רק לענין שן ועין בעינן כספו המיוחד לו וכ"כ הרמב"ן שם דלא קיימ"ל כתירוץ בתרא א"כ גם לענין האדמה אשר נתת לי יש לומר דל"ש לומר דקנין גוף דידי' לא בטל ונפ"מ לענין שלא נוכל לקרות בו אשר נתת לי שאין מיוחדים לו לבדו דלא דרשינן כן בעלמא אלא לגבי שן ועין דכתיב כספו וא"כ שפיר מביא ביכורים ול"ד למוכר בזמן שיובל נוהג דשם בוודאי לא בטיל כח וזכות הגוף כיון דאין רשאי לחפור בו לכן אין מביא וקורא אולם קשיא לי טובא דמבואר בשמעתין דזו שקנ"פ כקנ"ה לית בי' דין שדה אחוזה כיון שכבר הי' קנוי לו ואי אמרת דאף למ"ד קנ"פ כקנהג"ד כח וזכות הגוף לא בטיל ואסור לחפור בו בורות דיש לו קנין גוף זה שישיב אל משפחתו בעין א"כ אמאי לא יהא שייך בו דין שדה אחוזה כשמת כיון שע"י ירושה נתוסף לו דא"ל הא גם לכשירש צריך לחזור ביובל ואסור לחפור דלפמש"כ יורשים רשאים לחפור זכות שיכול לחפור אולם יש לומר דבאמת בהא פליגי ר"י ור"ל דלר"י באמת בטל כח הגוף ויכול לחפור בורות דאף דלירושלמי אסור לחפור רק משום מ"ע אבל קנין יש לחפור דהא נחית אדעתא דארעא והא דכתב רבינו פכ"א ממכירה דמוכר לזמן שיוכל לחפור צ"ל דעדיף ממוכר בזמן שיובל נוהג והנה לשיטתו בוודאי קשיא מ"פ מאחין שחלקו דהא פשיטא שיכולין לחפור דלא גרע ממוכר לזמן אך י"ל דזה נכלל בדברי רב יוסף אי לאו דאמר רי"ו דקנ"פ כקנהג"ד ובטיל כח וזכות של קנה"ג ויוכל באמת לחפור בו גם בורות ויוכל לקרות גם האדמה אשר נתת לי דהוה קרקע המיוחד לו אלא הוה סבר דקנ"פ לאו כקנהג"ד דכח הגוף בוודאי לא בטיל ולכן בזמן שיובל נוהג א"י לחפור בו בורות א"כ אף אחין שחלקו נהי דיכולין לחפור אפ"ה עכ"פ קנין הגוף ל"ב ולא היה נכסים המיוחדים לו ולא מקרי האדמה אשר נתת לי אמנם להלכה ל"ב נכסים המיוחדים רק בשן ועין דכ' כספו דרשינן המיוחדים לו א"כ ל"ש לומר דאף דיכול לחפור בו קנין הגוף דידי' לא בטל דלמא ל"ב כיון דל"ב נכסים המיוחדים וקרינן בי' אשר נתת לי יכול כל אחד לקרות בחלקו המגיע לו אשר נתת לי אף שאין מיוחד לו דל"ב שיהא נכסים המיוחדים לו ולכן לדינא באמת ס"ל לרבינו דאחין שחלקו מביאין וקוראין ומיושב שיטת רבינו דסובר דאחין שחלקו לקוחות ואפ"ה ס"ל דמביאין וקוראין כיון דיוכל לחפור בו בורות אלימא קנ"פ דידהו שיכולין לקרות את אשר נתת לי. ג' והנה בב"מ דף ס"ד בריבית ע"מ להחזיר הקשו מהא דערכין דפריך והתניא רבית גמורה הוא אלא שהתורה התירה ומשני הא ר"י והא רבנן והשתא לרבא דלכו"ע צ"א בריבית אסור היכי משני ועוד הוקשו ממגילה דף כ"ז דפריך לר"מ היכי דיירי בה הא הוי לי' ריבית ומשני סבר לה כר"י דצ"א בריבית מותר ונראה לישב דהנה לכאורה תמוה מה דאמרו לו חכמים משם ראי' מוכר אוכל פירות הי' ולא לוקח איך יהא פלוגתא בזה מהיפך אל היפך גם יש לדקדק דפריך מאי בינייהו אמר אביי צד אחר בריבית איכא בנייהו והא פלוגתא רבתא איכא דלרבנן אסור ולר"י מותר והנה רש"י הרגיש בזה ופי' מאי בנייהו במאי קמיפלגי אבל לשון הגמ' לכאורה לא משמע כן ולכן נראה לולי פירש"י יש לפרש באופן אחר דהנה בדף ס"ה קתני מכר לו בית ואמר לו לכשיהיו לך מותר ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רבא סיפא דאמר לי' מדעתי' ומסיק בגמ' כמאן דא"ל מדעתי' איתמר כיון דלוה מתנה הוה פטומי מילתא בעלמא והנה רבינו בפי"א ממכירה כתב ע"ז דתנאי קיים והלוקח אוכל פירות ותמהו עליו כיון דתנאי קיים איך אוכל פירות והטור סי' ר"ז תמה ע"ז וכתב ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א"כ האיך אוכל פירות אלא וודאי אין כאן תנאי כלל ובכ"מ תירץ שרבינו מפרש שמועה זו דלא כדברי רש"י והרא"ש אלא דס"ד דר"א דרבא דאמר סיפא דא"ל מדעתי' הכי קאמר אם אמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לו מדעתו ולא שתתבעני בדין מותר דאין כאן תנאי כלל ולפיכך מותר הלוקח לאכול פירות הא אם אמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך ולא אמר מדעתו תנאי קיים לדעת רבא ואהדר לי' דהכי קאמר אם אחר שנגמר המקח אמר לוקח כשיהיו לך מעות אחזירם לך אעפ"י שקנו מידו שתנאי קיים אפ"ה מותר הלוקח לאכול פירות משום דכבר נגמר המקח ולענין אכילת פירות הוי כאלו א"ל אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין וכי היכא דהתם מותר ה"נ מותר כיון שכבר נגמר המקח הוי כאלו חוזר ומוכר לו אבל בההוא עובדא כיון דלא התנה מוכר קודם שימכור אלא לוקח הוא שהתנה אחר גמר המקח ולא קנו מידו פטומי מילי בעלמא הוא. והנה בחו"ד סי' קע"ד העלה הא דאסור ללוקח לאכול פירות היינו כשאמר לו סתם לכשיהי' לך מעות תחזיר לי אבל כשאמר ע"מ שתחזיר כשיהיו לו מעות מותר דהנה הרא"ש בסוכה דף מ"א והרשב"א שם ובדף מ"ו כתב דמתנה ע"מ להחזיר מתנה חלוטה הוה רק שעל המקבל החיוב לקיים התנאי מש"ה כשמחזיר לו צריך להקנות לו בקניין ולמכור לו מחדש ומהא"ט לא מהני ליתן אתרוג לתינוק כיון דתינוק לא ידע להקנות בחזרה ובסי' ש"ה מבואר דיש חילוק בין אמר ע"מ שתחזירהו לו ובין אמר תחזירם לו דל"ה נתינה וא"כ ה"נ יש חילוק כשאומר ע"מ שתחזירהו לי דהוה כמכירה על תנאי וצריך להחזיר לו בקנין כשמחזירו לו א"כ כשמחזיר הוי כמוכר מחדש ומכירה הראשונה מכירה גמורה הוא רק שעל הלוקח החיוב לקיים התנאי ומותר לאכול הפירות וכשאמר לכשיהיו לו מעות תחזירנו לו דמי לאומר ותחזירם לי דלא הוה מקח כלל והמעות הלוואה ואסור לאכול הפירות ע"ש שכ' ליישב בזה דברי הש"ע חו"מ סי' ר"ז ומעתה נראה לפרש כן דמייתיא ר"י רא"י מבן זונן בן ביתום דצד אחד בריבית מותר וחכמים השיבו דמשם א"ר מוכר אוכל פירות הוי דהיינו דא"ר משם די"ל שם אייריא בכהא"ג דהלוקח הוא המוכר דהיינו משום דהמוכר אמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לך דבכהא"ג מותר לאכול פירות דהא אף דהתנאי קיים בקנו מידו כשמחזירהו צריך לחזור ולמכור לו ע"כ רשאי לאכול פירות ובזה ניחא מאי דפריך מאי בנייהו דהיינו בוודאי פלוגתת ר"י ורבנן היינו בצד אחד בריבית אבל בהא. דבין לר"מ ובין לרבנן הלוקח הוא אוכל פירות דלוקח דר"י היינו מוכר דרבנן א"כ מאי בינייהו ומדוקדק הלשון מאי בינייהו כיון דלכו"ע חד גברא הוא האוכל הפירות רק פליגי בהא דלר"י מיקרי לוקח לרבנן מיקרי מוכר וע"ז משני דאיכא בינייהו צ"א בריבית כיון דלר"י צ"א בריבית מותר ע"כ מוקי סתם בהתנה המוכר ואפ"ה שרי ללוקח לאכול פירות משום דצ"א בריבית מותר אבל לרבנן דצ"א בריבית אסור ע"כ מוקי דהמעשה דבן זונין כך הי' דלוקח התנה שיחזור לו וקנו מידו דאז מיקרי הלוקח גם מוכר שחוזר ומוכר לו ע"כ רשאי לאכול פירות כיון דמכירה גמורה הוא ורבא מפרש דאיכא בנייהו ריבית ע"מ להחזיר דלר"י שרי א"כ מצי אייריא בריבית ע"מ להחזיר אבל לרבנן דאסור א"כ לא מצי אייריא בריבית ע"מ להחזיר לבד אלא ע"כ אייריא בכהא"ג שגם השדה שקנה הי' בע"מ להחזיר דאז מותר לאכול פירות דהלוקח הוא נקרא ג"כ מוכר דצריך להחזיר ולהקנות א"כ הוה מכירה גמורה ושפיר מותר לאכול פירות כסברת חו"ד הנ"ל ולפי"ז לרבא יפורש הכי דבוודאי גוף הפלוגתא דרבנן ור"מ בצד אחד בריבית דלר"י צ"א בריבית מותר וגם רבא מודה דעיקר הפלוגתא בצ"א בריבית רק במה דמפרשי רבנן דמוכר הי' אוכל פירות בזה פליגי אביי ורבא דלאביי תליא גם זה בצ"א בריבית דלר"י אייריא בהתנה המוכר דאז יש למלוה דין לוקח ולרבנן אייריא בהתנה הלוקח דאז ע"כ אייריא בקנו מני' ויש לו דין מוכר ג"כ ע"כ הי' מותר לאכול פירות ולרבא לא ניחא לי' לאוקמא דאיכא בנייהו בכהא"ג שהתנה הלוקח ולכן מפרש דאיכא בנייהו בריבית ע"מ להחזיר דהיינו לעולם בהתנה המוכר רק דהתנה ע"מ להחזיר השדה א"כ צריך להחזיר ולמכור א"כ זה ראובן הלוקח מוכר ג"כ הוה דהוה מכירה גמורה ולכן רשאי לאכול פירות ולר"י א"צ לאמר דהתנה ע"מ להחזיר גוף השדה אלא בהתנה ע"מ להחזיר הריבית לבד סגי ואפ"י א' צ"א בריבית אסור בעלמא כאן שרי בהתנה ע"מ להחזיר הריבית וא"צ לאוקמי בהתנה ע"מ להחזיר השדה דשפיר י"ל דהי' תנאי סתם שתחזירם לי ולא הוה אלא לוקח לחוד אפ"ה שרי כיון דהוה ע"מ להחזיר הריבית ולרבנן דע"מ להחזיר ריבית ג"כ אסור מוכרחין לאוקמא בע"מ להחזיר גוף המקח דאז יש לו דין מוכר ג"כ משום דקנה השדה לגמרי וצריך לחזור ולמוכרו ע"כ מותר לאכול פירות וא"כ שפיר י"ל דבגוף הפלוגתא רבא מודה דצ"א בריבית מותר אלא כלפי מה דלחכמים אייריא שהתנה ע"מ להחזיר השדה ע"ז סובר רבא דלר"י א"צ לומר דאייריא בע"מ להחזיר השדה אלא סגי בע"מ להחזיר הריבית דהיינו דהא אי המעשה הי' בלוקח אוכל פירות או בשמוכר אוכל פירות תליא בריבית ע"מ להחזיר כיון דריבית ע"מ להחזיר ג"כ שרי א"כ א"צ לאוקמי דמוכר אוכל פירות דהיינו שהלוקח הי' ג"כ מוכר משום דקנה ע"מ להחזיר השדה שצריך להחזיר ולמכור לו אלא דמעשה הי' בריבית ע"מ להחזיר דג"כ שרי לר"י ואין רוצה רבא לעשות מחלוקה רחוקה ע"כ אוקי דפליגי אי המעשה שהי' בע"מ להחזיר השדה או בע"מ להחזיר הריבית דג"כ שרי לרי"ו וא"כ נתיישב היטב קו' תוס' דרבא מודה דלר"י צ"א בריבית מותר ודו"ק. והנה המג"א סי' תמ"ח סק"ה הביא דברי רדב"ז דאל יתן ממון לנכרי במתנה ע"מ להחזיר ומג"א חולק אבל העלה דלרדב"ז יכול לומר הרי לך במתנה ותחזירהו לי כיון שלא תלה בתנאי והח"י השיג מסי' ש"ה גבי פדה"ב דאם לא אמר ע"מ שתחזירהו לי רק סתם ותחזירהו לי דאין בנו פדוי ודגמ' כ' ליישב דשם איירי בלא קבע זמן אימתי תחזירהו לי אבל בקבע זמן אז עדיף באמר ותחזירהו לי יותר משאם אמר ע"מ שתחזירהו ובמנחת חנוך מצוה י"א תמה דבסי' שמ"ז איתא המוכר בהמה לל' יום דה"ל הלוקח שומר דמכירה לזמן ל"ה מכירה כלל אולם באמת מתבאר שם בהקנה רק לעשות מלאכתו ע"כ ל"ה מכירה רק כשומר כפירש"י בב"ק ס"ח וכ"כ הה"מ פ"ג מגניבה עוד י"ל במתנה ע"מ להחזיר או באומר ותחזירהו לי כיון דיכול ליתן לו דמיו ע"כ שפיר קנה אבל במוכר לל' יום דמיד שהגיע הזמן ממילא חזרה לבעלים וא"צ לחזור ולמכור לו לכן לא מהני לל' יום רק כמו שומר. ד' אמנם יותר נראה לישב דהנה אמר רבא בבכורות דף י"ח דר' יוסי ס"ל עשו שאינו זוכה כזוכה ואע"ג דלא מטא לידי' כמאן דמטא לידי' וזבני' לישראל במומי' כן ה"נ י"ל הא"ט דעשו לקדושת מזבח כאלו זכה ע"י הקדש בדה"ב ולכן אין יוצא מידי מזבח לעולם אלא דהתם איתא דרק כשחלופיו נשאר ביד כהן אמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה ולכן רק אחר שנפדו התמימים ודמיו לבדה"ב דיש חלופיו ביד הקדש בדה"ב קנו מזבח מטעם זה דעשו שאינו זוכה כזוכה. ועמש"כ לעיל בפ"ד מכהמ"ק ראי' מקרא דעשו שאינו זוכה כזוכה מדכ' מלבד ממכריו ועמש"כ מזה בה' מעה"ק. והנה בירושלמי פ"ק דקידושין איכא פלוגתא בהא דאשה שאמרה תנוהו לעני דמקודשת פליגי בה חד מ"ד דרוצה שתהי' וכו' או דנעשה שלוחה לזכות לעני וחד אמר דעני זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו והנה מזה ראי' לשיטת הרמ"ה בסי' ק"כ שסובר דלכך מהני כתבה היא הגט משלה דהיא זוכית בשביל הבעל לעצמה ובאים כאחד אך עיין ברשב"א ריש קידושין דף ח' דאינה זוכה ממש רק עשאוהו כזוכה מטעם ערב ומשמע לכאורה דלכו"ע לא אמרינן כסברת הרמ"ה וראיתי בחי' הרי"ם סי' ק"כ שכ' לחלק דשם אין העני יודע כלל שצריך לזכות בשביל האשה דהבעל נותן לו סתם רק דנימא דעשאוהו כזוכה והיינו מטעם ערב ולכן פליגי בירושלמי משא"כ הכא דאשה יודעת שמתגרשת בזה וצריכה שיהא של הבעל כדמסיק בגיטין דף כ"א דאשה יודעת לאקנוי' שפיר מתכוונית לזכות בשביל הבעל י"ל דמהני לכו"ע וממילא נראה פשוט דכשאינה יודעת שהקלף של הסופר ולא נתכוונה לזכות בשביל הבעל דלא מהני לשיטת הרמ"ה הנ"ל וכן צ"ל בהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין ע"כ שאינה מתכוונת לזכות בשביל המקדש רק מקודשת מדין עבד כנעני כדאיתא בקדושין דף ח' יעוש"ה. אולם קשה לי לפי דבריו דהא בהך דהילך מנה והתקדשי לפלוני דמקודשת מדין עבד כנעני היינו משום דאין מתכוונת לזכות בשבילו דאי מתכוונת לזכות הנה היא זוכה בעבורו וחוזרת וזוכה לעצמה א"כ קשה לי למה לא מהני מע"ש מדין זה דמבואר בגיטין דף י"ד דהוה תק"ח מילתא בלא טעמא ולמה לא מהני מע"ש מדין זה דהיינו דמע"ש יהא מהני מה"ת וכבר הקשה כן במקנה בקידושין דף מ"ח דהא לעיל דף ח' אמרינן דוכן במכר קנה כהא"ג מדין עבד כנעני ותי' דלית הלכתא כרבא בהא דוכן במכר דהא רבינו לא הביאו באמת ולפי דבריו הנה זה דלא מהני רק מטעם דאינה מתכוונת לזכות אבל אי הוה מתכוונת דומיא דהכי גם במכר קנה א"כ אכתי יהא מע"ש מהני דבמע"ש הרי מתכוון ליקנות עבור חבירו. אך הדבר ניחא דקו' המקנה י"ל דלק"מ דלא דמיא כלל להילך מנה והתקדשי לפלוני ודומיא דהכי במכר דקני לרבא משום דהרי נשאר חליפיו בידו שנשאר לה המנה רק שחוזרת ומזכה לאחר השדה או שהיא מקנית עצמה להבעל ע"ד שכ' הר"ן בנדרים דאשה המתקדשת היינו שמפקרת עצמה שיזכה בה הבעל אבל כאן שאין נשאר חליפיו בידו. ל"א דקנה מדין עבד כנעני דהרי אי זוכה לחבירו לא נשאר מאומה בידו ולא שייך אלא מטעם מיגו דזכי לנפשא דזכי נמי לחבירו דבאותה זכי' זוכה לעצמו ולחבירו והא זה הי' באמת קו' הר"ן במע"ש בשטר נאמר דקנו מטעם מיגו דזכי לנפשי' זכי לחבירו מוכח דבממון שפיר אמרינן דהא"ט דקנו במע"ש משום דשייך מגו דזכי לנפשי זכי לחבירו אף דלא נשאר חלופיו בידו. והנה כיוצא בזה איתא בגמ' דחולין דף קל"ז דלכן יכול לזכות לת"ח המתנות הואיל ואסחו כהנים דעתייהו מיני' כמש"כ הפ"ח סי' ס"א ובפלתי הקשה ע"ז וכי לא יכול לעשות שליח שיקבל עבורו המתנות וא"כ ת"ח המקבל מתנות זוכה בשליחות הכהן שליח של אדם כמותו ובס' יריעות שלמה הקשה ע"ז א"כ למה צריך דוקא מכירי כהונה ולקו' הפלתי י"ל דבוודאי אי יכול הכהן לעשות שליח שיזכה בשבילו בתרומ"ע ושאר מתנות כהונה והיינו דזכין לאדם שלא בפניו אבל הכא דממנ"פ אם זכה שליח עבור כהן ולוי א"כ הוה של הכהנים ולא של השליח והכא הא רוצה הכהן לזכות לת"ח שיהא שלו ואיך מצי להקנות לו כהן ולוי מה דעדיין אינו ברשותו דהא אין מקנה דבר שלב"ל ודבר שא"ב ומשו"ה צריכין לטעם דאסחי כהנים דעתייהו מיני' והוה כמאן דמטי' לידו ושפיר יכול להקנות לת"ח שיהא מקבל מתנות בשביל הכהן ואח"כ יהא שלו ול"ה דבר שלב"ל כסברת תוס' ב"ב דף קכ"ג דהוי מתנה מועטת וא"י לחזור והוי כמאן דמטי לידי' ושפיר יכול הכהן לעשות שליח לת"ח ישראל לזכות עבורו במתנות ויזכה ממילא גם לעצמו. ואמנם לכאורה משמע מגמ' ומשו"ע דבשעה שקיבל הת"ח המתנות מיד זוכה בשביל עצמו ולא בשביל כהן ונתינה לכהן מתקיים כיון דהוה מכירי כהונה אבל מרש"י חולין משמע שפיר דת"ח זוכה בשביל הכהן מכירו של בעל הבית ואח"כ יהא שלו דזה עדיף טפי דשפיר יצא ידי נתינה דהא אמר הכהן כן לת"ח שיזכה עבורו ויהא לו המתנות ול"ח להא דהוה דשלב"ל כיון דהוי מכירי כהונה. והנה ממ"ש לעיל שיטת הפוסקים בקידושין מוכח דמצד הדין א"י העני לזכות לבעל שיקדש בו האשה אלא מצד דחכמים עשו שאינו זוכה כזוכה והיינו כמש"כ דל"ש עשו שאינו זוכה כזוכה כיון שלא נשאר חליפיו בידו אלא מצד תק"ח מהני אולם מש"כ דיכול לעשות שליח לקבל מתנות הנה לכאורה קשה מירושלמי דאין אדם עושה שליח לזכות במתנה אבל כ"כ די"ל במכירי כהונה או מכירי עניים דיש לו זכות במתנות כהונה וכן בפיאה יכול שפיר לעשות שליח לזכות עבורו כמשמעות גמ' דחולין הנ"ל. וראיתי בקצה"ח סי' רמ"ג הביא קו' בשם תש"ו מים חיים לדידן דפסקינן ט"ה א"מ ולא מיקרי דע"א מקנה והא קתני בברייתא ד"פ נושאין על האנוסה ביבמות דף צ"ט עשרה אין חולקים להם בבית הגרנות ואלו הם חש"ו וכולן משגרים להם לבתיהם. והאיך משגרין לחש"ו לבתיהן והא בעינן דעת אחרת מקנה דאין זכי' לקטן וט"ה אינו ממון ליכא דע"א מקנה וקצה"ח הקשה יותר אף למ"ד ט"ה ממון הא שוטה אין לו זכי', אף בדע"א מקנה והאיך משגרין לבתיהן ובס' יריעות שלמה תי' כיון דאיתא בגיטין דף ל' דמזכי לכהן ע"י אחר חזינן דמצי ליתן תרו"מ לכהן ע"י אחר ומטעם זכי' וא"כ יוכל לזכות להם ע"י אחר היינו אותו שליח וזה עבור קטן ושוטה ובכמה דוכתין מבואר דזכין לקטן ושוטה כמבוא' בחו"מ סי' מ"ג סט"ז והיינו דקתני משגרין להם לבתיהן ולא קתני נותנים להם בבתיהם משום דצריך לזכות לו ע"י אחר והיינו משגרין ע"י שליחו ומזכה להן על ידו. והנה לפמש"כ לעיל הא באמת בירושלמי לא ניחא לי' לאוקמא משנה דגיטין במזכה לו ע"י אחר משום דסובר דבעינן ראוי לזכות לעצמו רק שמואל דמוקי כן לית לי' דירושלמי אבל האמוראי דמשני שנויא אחרינא דעשו שאין זוכה כזוכה א"כ משמע דאית להו כתי' הירושלמי דבעינן ראוי לזכות לעצמו וא"כ יקשה לדידהו מהך דיבמות דמשגרין לבתיהן אולם לי נראה לישב קו' המים חיים מיבמות דבאמת אי ט"ה אינה ממון הוה כהפקר א"כ הבעלים גופי' יכולין לזכות להם והא דמוקי בגמרא דגיטין במזכה ע"י אחר היינו משום דא"כ הוה חב לאחרינא וכאן ל"ש דחב לאחרינא כיון דחולקין להם בביהג"ר רק לחשו"ק דא"א לחלק להם בביהג"ר לכן משגרין להם לבתיהן וזה תק"ח א"כ לא הוי חב שהרי הם לקחו חלקם ואי לא שהי' משגרין לבתיהם ע"כ הי' חולקים להם בביהג"ר והוה מעמידין להם אפוטרופוס שיטלו חלקם בבית הגרנות וכיון דל"ה חב לאחרינא שפיר מצי הבעלים עצמן לזכות להם מהפקר דט"ה אינה ממון. אך יקשה א"כ גם על הר"ן שכתב דמע"ש מהני דמטעם דעשו שאינו זוכה כזוכה והא ליכא חלופיו בידו ולא עשו שאינו זוכה כזוכה והא לא נשאר חלופיו בידו וראיתי בפ"ח שהרגיש קצת בזה וז"ל דהגם דמצינו בש"ס שעשאו שאינו זוכה כזוכה היינו דוקא לאותו האיש שרוצים שיהי' לו הדבר הנזכה כמו בכל הפקר בי"ד אבל שיעשה ויהא נחשב הדבר כאלו בא לרשותו הגם שאינו רוצה כלל לזכות בו לעצמו רק לזכות לאחר זה לא מצינו שעשאו חכמים כזוכה ולענ"ד בפשיטות הוה לי' להקשות דהא דעשו שאינו זוכה כזוכה רק בחלופיו ביד כהן שהמעות השוי' בידו וכן בהא שהבאתי מירושלמי דקידושין דמשני אהא דתן לעני ואקדיש אני לך דעשאו שאינו זוכה כזוכה שם גם כן נשאר חלופיו בידו דהא זכה באשה עי"ז אך הדבר ניחא דבאמת הרי אמרו דהוה כהלכתא בלא טעמא ובקצה"ח סי' קכ"ה הקשה מ"ש משאר קנינים דרבנן דל"א דהוה כהלכתא בלא טעמא להנ"ל ניחא דבעלמא שייך דעשאו שאינו זוכה כזוכה והרי נשאר בידו מה שמקנה לו ע"י תקנ"ח אבל לעשות שאינו זוכה כזוכה לזכות עבור אחר שאין נשאר חלופיו בידו. זה שפיר הלכתא בלא טעמא. ה' והנה רבינו בפ"ז ממעשר בהך דמלוה את הכהן להיות מפריש עליו כתב במזכה לו ע"י אחר או במכירי כהונה וקשה הא כיון דבהל' בכורות פסק כמ"ד עשו שאינו זוכה כזוכה א"כ למה צריך לטעם דמזכה לו ע"י אחר או במכירי כהונה אך הדבר ניחא דהנה הקשו מירושלמי במשנה דשיבולת של לקט שנתערבה מעשר שיבולת אחת ונותן ללוי ואמר להם ר"א וכי עני מחליף דבר שאינו שלו ומשני עשו שאינו זוכה כזוכה ומוקי משנה כיחידאה ובמשנתינו לא רצו לאוקמא מטעם דכיחידאה לא מוקמינן אך הדבר ניחא דהנה הרשב"א מפרש דכל הקושיא והא לא משך היינו דבזה לא מתקיים מצות נתינה לפי"ז י"ל כך דנאמר דעשו שאינו זוכה כזוכה שיקיים מצות נתינה בזה ל"א והיינו במתנות כהונה דכתיב בהו נתינה אבל במתנות עניים דלא כתיב בהו נתינה רק עזיבה עקצה"ח סי' רמ"ג שמחלק דמתנות כהונה כתיבה נתינה ג"כ הוה ברשות כהנים דחזקת השבט משא"כ במתנות עניים דכתב עזיבה לא הוה ברשותם ולפמש"כ אדרבא בעניים דכ' בהו עזיבה הוה יותר ברשותם ושייך בהו עשו שאינו זוכה כזוכה. ובהא ניחא מה שהקשה במשל"מ דבירושלמי דגי

1 ודחיקא ליה מלתא - לההוא צורבא מרבנן והכהן רוצה לההנותו יתן לו חלק מתנותיו לקבל זרוע ולחיים מבני העיר בשביל הכהן והוא יאכלם:

2 ואע"ג דלא אתי לידיה - דכהן יכול לזכות לו:

3 במכרי כהונה ולויה - בכהן שהיה ניכר בעיר ורוב בני אדם אוהבים אותו ונותנין לו המתנות ובאותו כהן אמרינן דיכול לזכות מעשרותיו לאחר אף על גב דלא אתי לידיה. מכרי לשון מלכים ב יב איש מאת מכרו:

3 מהר"ם שיף על בבא מציעא פתח ↗

בתוס' בד"ה הקדישה בלא תקפה כו' או דלמא הקדש לא הוי כתקיפה דלמה יצווח כו'. לפי"ז לכאורה הא דמסיים הגמ' למלתא וכתיב איש כי יקדיש כו' הוא לבלי צורך דאי שתיקה לא הוי כהודאה א"כ לא יכול להקדיש מטעם שאינו שלו וצד ראשון של האיבעיא הוא אי הוי כהודאה הוי שלו ויכול להקדישו אע"פ שאינו ברשותו דהוי כפקדון וצד שני אי לא הוי כהודאה אינו יכול להקדישו מטעם שאינו שלו ועיין:ומ"ש ומייתי ראיה מהאי מסותא דהקדיש חד ושתק אידך כו' ובדיבור ב' המתחיל והא הכא כו'. לפי ענ"ד נראה המכווין מדבריהם שבמסותא לא היה האיבעיא אם יכול להקדיש מכח הודאה כיון דשתק אע"ג דמסתמא צווח לבסוף כדאתי גזבר דא"כ לא היה פשיט מתקפו כהן כו' דהכא לא מטעם שתיקה נגע ביה ואיה אפוא נזכרין במשנה שם שתק ולבסוף צווח ולא אמר רק המוציא מחבירו עליו הראיה דאין שייך להקשות בזה היכי דמי אי דשתק כו' דהדין גופיה קא משמע לן והראיה לפי האמת דהמוציא מחבירו עליו הראיה קאי אכהן מאי קמ"ל גם לא שייך שם הודאה מכח שתיקה דהא ספק הוא לכל וכל הסוגיא של הגמרא לא משמע דהוי מטעם הודאה גם המסקנא דפשיט מאי הוי עלה דמסותא כו' כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינים כו' מאי בכך דלמא הכא כיון דשתק אודי ליה הוי כפקדון ועוד מאי פשיט מעיקרא והא הכא דכי תקפה כהן כו' במסותא עדיין לא נפשט הוא גופיה אם תקפה מוציאין או לא ואם תמצא לומר דגם זה פשט דשתק ולבסוף צווח בכהן הוי הודאה ה"ה במסותא א"כ נפשוט בעיא ראשונה דר' זירא דתקפה אין מוציאין מידו אע"כ זה לא היה כלל בעיא דמסותא רק מטעם אחר בעי כמ"ש בסמוך אבל מ"מ עובדא דמסותא ידע הש"ס ד הוי בשתק אידך ומביא הגמרא עובדא דמסותא ואמר ליה רב אושעיא לרבה גרסינן כו' עד סוף כל הפלפול של המסותא דלא הוי הקדש ואמאי נימא ליהוי הקדש מטעם הודאה נגעי בה דסוף סוף עובדא הכי הוי ש"מ דשתיקה לאו כהודאה לכ"ע ובעיא דמסותא הוי דכיון דדינא הוי כל דאלים גבר כו' ולא מצי לפרש כפשוטו כיון דיכול לתקפו אי הוי הקדש כתוקפו דהא השני יכול להוציא מידו א"כ בהקדש נמי נימא הכי לזה הוצרכו לפרש. כ"ז היה במוסגר דאם הקדיש לא יהא יכול הלה לחזור ולתקפו דיהיה כתקפו והקדישה דודאי חל ההקדש ותו לא פקע אפילו חזר חבירו ותקפה וה"נ אם הקדיש בלא תקפה יהא כח להקדש או דלמא הקדש לא עדיף מתקיפה בלא הקדש וקשה דהשתא יהיה האיבעיא אם עדיף הקדש מתקיפה והגמ' קאמר לעיל את"ל תקפה מוציאין אינה מקודשת נמי נבעי דדלמא עדיף זה אינו דודאי לענין הודאה מסתבר יותר אם שתק בתקפה מבהקדש דלמה יצווח כמ"ש התוס' לעיל והתם אפילו תקפה והקדישה נמי מוציאין וכ"ש הקדישה בלא תקפה אבל הכא מבעי ליה כיון דתקפה והקדישה מהני דבשעה שתקפה הרי הוא שלו דדינא כל דאלים גבר במסותא מהני נמי הקדיש לחודיה או לא ופשיט ליה מתקפו כהן דכיון דמהני תקיפה לכן חל עליו צד קדושה מכח זכיית כהן אע"פ שהוא ביד הבעלים אלמא אפילו לא תקפה חשיב כתקפה והקדישה בעודו בידו וקשה דדלמא התם הוי הקדש כתקפו ובתקיפה אין מוציאין לכן אסור בגיזה ועבודה ז אבל הכא דדינא כל דאלים גבר מנ"ל דהקדש עדיף מתפיסה י"ל דטעמא דאין מוציאין מיד כהן משום דהוי כתקפה והקדישה שבידו חל עליו קדושת בכור אבל אין צורך לזה דאין מוציאין פירושו הב"ד אין מוציאין מידו דומיא דמוציאין אותו מידו לפי האמת דתפיסה לא מהני לאחר שנולד הספק אבל הבעלים יכולין לחזור לתוקפו ודחה רבה כו'. אבל לא נוכל לפרש שהוצרכו לעשות בעיא חדשה במסותא משום דמה בכך ששתק הא דינא כל דאלים גבר ומה לו לצווח דא"כ מאי פשיט מניה גבי טלית ודלמא שתיקה הוי כהודאה אלא אע"פ שכל דאלים גבר מ"מ אם הקדיש הו"ל לצווח שאינו יכול ליקח אח"כ ועדיף מתקפה לחוד כמו הכא דדין יחלוקו ואפ"ה מבעי דאם שמע שחבירו מקדישה הו"ל לצווח ועיין. ומהר"ם ז"ל בספרו כתב דברים שאינם מובנים:ומ"ש די"ל במכירי כהונה ר"ל איש ידוע וניכר שרגיל ליתן לו המתנות עיין פי' רש"י פרק הזרוע והלחיים:

« רש"י על חולין קל״ג ע״א:ח׳ רש"י על חולין קל״ג ע״א:י׳ »